סביבה תומכת לעומת סביבה מרעילה

תמיד אני אומרת וכותבת כמה שחשובה לי סביבה תומכת בכל תחום בחיים ונכון לעכשיו זה בתהליך ההרזיה שאני מנסה לעשות.

אני חוזרת וקוראת את הארכיון של פורום לרזות בראש אחר. חוזרת וקוראת את הדברים שכתבתי שם על היחסים שלי עם אבא שלי ואיך זה משפיע עליי מבחינת ההרזיה. אבא שלי הוא אכלן כפייתי שלא מודע לכך שיש לו בעיה. כבר קרה פעם שהוא סיפר לי איך הוא הקיא באופן יזום אחרי שהוא זלל את עצמו לדעת. והעניין הוא שהוא לא רואה בזה משהו רע. לא מבין מה כל כך רע בלהקיא באופן יזום אחרי בולמוס. מילא, הוא אדם בוגר וזאת בעיה שלו ואם הוא אפילו לא מודע לה, אני לא יכולה לעזור לו בכך.

אבל הבעיה מגיעה כאשר אני נפגשת איתו והוא מעיר לי על הרגלי האכילה שלי ועל ההשמנה. ככה זה היה גם אתמול, כאשר הייתי אצל אחותי והוא היה איתנו שוב. במהלך אותו מפגש הוא שוב העיר לי הערות על המשקל ועל האוכל. זה במקום להסתכל רגע על עצמו, על הכרס שהוא פיתח ועל הרגלי האכילה הגרועים שלו.

כשכתבתי על כך בזמנו בפורום לרזות בראש אחר אלוניס הרבה פעמים הציעה לי להתרחק, לשמור מרחק ממי שלא עושה לי טוב. גם אם זה אבא שלי. ואני לא יכולה או שאולי משכנעת את עצמי שאני לא יכולה. אני בעצם לא יודעת למה. אני הרי יודעת שהנוכחות שלו לא עושה לי טוב. אז למה להיפגש איתו? כי הוא נותן לי כסף? היחסים שלי איתו מושתתים על כסף. וזה עצוב. ואולי כי עם אמא שלי אני כבר לא בקשר אז אולי יש לי איזה קושי להשתחרר גם ממנו ולהודות בכך שגם ההשפעה שלו מזיקה לא פחות מאשר ההשפעה של אמא שלי.

אתמול בערב הייתה לי אפשרות לבחור אחרת. יכולתי במקום אותו מפגש ללכת לערב קירטן (שירה רוחנית) במרכז ליוגה. דווקא באמת רציתי ללכת לערב הקירטן כי השירה והאנרגיות באירועים כאלה באמת נותנים הרגשה טובה. במקום זה בחרתי ללכת לאחותי ולאבא שלי. לא מבינה למה. יכולתי לפגוש אותם ביום שישי ואז אתמול ללכת לערב הקירטן. למה לבחור בחברה לא טובה כשיש לי אפשרות אחרת? למרות שה"חברה הלא טובה" זה אבא שלי. עם אחותי הקטנה, תודה לאל יש לי קשר טוב. אבל כמעט ולא קורה שאנחנו נפגשות רק אני והיא. כמעט תמיד זה גם עם אבא שלי. וזה די יוצר מלכוד מבחינתי. כי כמעט תמיד אם אני רוצה לפגוש אותה אני צריכה גם לפגוש אותו.

וזה כל כך מורכב ומסובך. כי מצד אחד אני קוראת דברים שכתבתי על אבא שלי בעבר ודי מרגישה אשמה כי זה בכל זאת אבא שלי. מצד שני אני יודעת שההערות שלו רק יכולות להזיק לי. וזה ממש מעצבן.

הלוואי שאני אמצא את הדרך להשתחרר מהתלות הזאת בו.

הקשבה לגוף

תמיד אני אומרת גם לעצמי וגם לאחים בכל מיני הזדמנויות כמה חשוב להקשיב לגוף ולצרכים שלו.

אבל עד כמה אני מיישמת את זה בעצמי?

הייתי אתמול בשיעור יוגה, אחרי שהחלטתי שוב לנסות זאת ואחרי השיחה עם הפיזיותרפיסט שעודד אותי לכך. אני יודעת שיוגה יכולה לעזור. אבל באותה מידה היא יכולה גם להזיק, כאשר מתרגלים לא נכון. והעובדה היא שאתמול בשיעור היו לי יותר כאבים במהלך התרגול. אני כבר לא יודעת מה נכון. כנראה שאני לא יודעת להקשיב לגוף. במקום זה מקשיבה לגורמים חיצוניים, למורה או למה שאחרים עושים. ואני לא יודעת מה כן יכול לעזור לגוף שלי להתרפא. אז התחלתי טיפול פיזיותרפיה אבל זה לא מספיק פעם או פעמיים בשבוע להגיע לשם ולהתחבר לחצי שעה לאיזה מכשיר חשמלי. התירגול חשוב. אבל חשוב לעשות אותו נכון. וזה די מתסכל שכמעט אף אחד מהתרגילים שאני מקבלת לא מתאים לי. אפילו התרגילים שהפיזיותרפיסט נתן לי בזמנו עושים לי יותר כאבים. ולא, לא מדובר בכאבים של מתיחות. מדובר בכאבים עצמם, בכאבי הגב שרק מתעצמים כאשר אני מנסה לתרגל. מצד שני לא לתרגל זה גם לא יפתור את הבעיה.

והעניין הזה של ההקשבה לגוף או חוסר ההקשבה מתבטא גם באכילה. אז אמנם אני לא מבלמסת כמו מקודם והתחלתי תהליך של דיאטה, שגם זה, אני יודעת שרק יזיק ורק יגרום לי להשמין יותר אבל אני לא מכירה דרך אחרת. והנה למשל היום אכלתי ארוחת בוקר סטנדרטית אבל אולי גם עליה אפשר היה לוותר כי הרגשתי לא טוב אחר כך. הרגשתי שהאוכל ממש עולה לי למעלה, ודקירות כאלה בבטן.

אני יודעת שהייתי צריכה לתרגל יוגה, תרגול נכון היה עוזר לי בכל הרבדים והיה גם מלמד אותי להקשיב לגוף ולאהוב ולקבל אותו.

אבל מה לעשות שכבר כמה חודשים מאז שאהרון נפטר אני פשוט לא מוצאת את התרגול הנכון לי?

זה לגמרי מתסכל.

חיים ללא אינטרנט

בעקבות הבעיות שיש לי לאחרונה באינטרנט בבית ניסיתי לדמיין ולחשוב לעצמי מה הייתי עושה אם הייתי חיה בלי אינטרנט. כרגע זה נראה לי טירוף. אני הרי חיה באינטרנט. רוב הקשרים שלי עם אנשים הם באינטרנט. אין פלא שאני כל כך נכנסת ללחץ כאשר המודם מגמגם, כשכל הזמן יש ניתוקים וכו'.

אבל ניסיתי ככה לחשוב מה הייתי עושה ואיך החיים שלי היו נראים.

הייתי חוזרת לקרוא ספרים, כמו פעם, לפני שגיליתי את האינטרנט. יש בזה משהו טוב. מצד שני יש בזה משהו מאוד בודד. גם ככה אני חיה בבדידות. האינטרנט קצת מפר את תחושת הבדידות.

ואולי זה היה מאלץ אותי למצוא קשרים גם בחוץ. לתקשר עם אנשים. למרות שזה לא שאני לא מנסה. אני כן. משתתפת בפעילויות וחוגים חברתיים, אני רואה אנשים אבל הקשרים נשארים רק בתוך המסגרות. במסגרת המרכז ליוגה, הסדנאות שהייתי בהן וכו'. זה לא מתקדם שלב הלאה, מעבר לזה. ואני ממש לא בטוחה שהאינטרנט אשם. הרי זה תמיד היה ככה. רק שאולי האינטרנט מגביר את זה?

פשוט מדהים אותי כל פעם מחדש איך אני יכולה להיכנס ללחץ כאשר קורה שאין לי אינטרנט ואיך אני מתחילה להיכנס לסרטים של מה אני אעשה בלי אינטרנט.

האם זה באמת יהיה כל כך נורא?

שאלה שאין לי תשובה עליה.

פשוט לכתוב

אין לי ממש כותרת לרשומה הזאת אבל לא משנה, במילא הבלוג הזה מתפקד כבלוג פרטי שאני כותבת בו לעצמי. אף אחד אחר לא קורא את זה חוץ ממני.

אני מתחילה עוד יום עבודה ושוב המצברוח ירוד. כנראה כי אני מבינה שהתהליך שאני מתחילה עכשיו פשוט לא יעבוד כל עוד אני לא אטפל בנפש. כל עוד לא אטפל בסיבות לאכילה הרגשית ולהשמנה, לא רק שזה לא יעבוד, זה רק יגרום לי להשמין יותר, כפי שקורה כמעט תמיד בדיאטה. אני יודעת את זה אבל מזניחה את הטיפול בגלל כסף.

כתבתי על כך בבלוג הפומבי שלי, הבלוג שכן יש לו קהל וקוראים. התגובות היו משהו כמו "את יכולה לטפל בעצמך". כן. הייתי שם. עכשיו הגיע הזמן לשים את האגו בצד ולהודות בזה שאני לא יכולה לבד. פשוט לא יכולה. זה שהגיב לי לא מאמין בפסיכולוגים וזאת זכותו אבל אני יודעת שאני לא יכולה לבד. אבל גם לא יכולה להרשות לעצמי כלכלית טיפול. אז מה הפתרון? להזניח?

או שאולי בכל זאת לפנות לטיפול ולגייס את כל המשאבים. אפשר להסתכל על זה כמו על טיפול שיניים שאנשים מוציאים עליו הון תועפות, אולי אפילו יותר מכמה שהיה עולה לי טיפול באכילה הרגשית שלי ובכל זאת עושים את זה כי אין ברירה כי קודם כל הבריאות.

הפתרון היחיד שאני חושבת עליו הוא להיעזר באבא שלי. אבל כבר די נמאס לי להיעזר בו כלכלית וגם זה עניין די מורכב בגלל היחסים המורכבים שלי איתו שמושתתים על כסף בעיקר. המניפולציות הרגשיות שהוא מפעיל עליי בעניין הזה. למשל אני כבר כמעט שנה לא רוכבת על האופניים שהוא קנה לי, בין אם בגלל כאבי גב ובין אם כי אני פוחדת לנסוע עליהם בכבישים וכו' והוא כבר עשה לי רגשי בזה שהוא זרק כסף ואני לא רוכבת על האופניים. אותו דבר לגבי מכונת הכביסה שהוא קנה לי ואני לא יודעת להשתמש בה והיא רק הורסת לי את הבגדים. בדרכו שלו, אני מרגישה שהוא שולט בי באמצעות כסף, כאילו מנסה לקנות אותי בכסף.

אוף..

אין לי עוד מה לכתוב, חוץ מזה שאני לגמרי מתוסכלת מכל המצב הזה.

סבלנות וסובלנות

כאבי הגב שלי שוב התגברו. זה בא והולך ככה, יש ימים טובים יותר ויש ימים טובים פחות. אבל כמובן שאני צריכה לטפל בעניין.

בינתיים אני מנסה להיות סבלנית וסובלנית כלפי הגוף שלי. אני מנסה לשנות הרגלים מצד אחד אך מצד שני לא להגיע למצב של דיאטת כסאח או מירוץ לקראת ההרזיה. כבר הצלחתי במשך שבועיים בערך להמנע מההרגל שהיה לי ללכת לגלידריה בסופי שבוע. במקום זה אכלתי סושי או פשוט דברים בריאים אחרים או אפילו ממתקים אבל בכמויות סבירות בהחלט.

אני יודעת שאם הייתי יכולה לעשות פעילות גופנית הייתי יכולה לרזות תוך כדי שאני ממשיכה לאכול כמו שאני אוכלת עכשיו. אבל המצב כאמור הוא שאני לא ממש יכולה לעשות פעילות גופנית. מצד שני אני לא רוצה להטיל על עצמי יותר מדי איסורים והגבלות. אני זוכרת את מה שאמר סוואמי סוורופננדה (המורה הרוחני של המרכז ליוגה) בהקשר הזה: עדיף להיות שמן מאושר על פני רזה אומלל. אז אולי עדיף באמת להאט את הקצב, להקשיב לגוף, להחליט שלפחות כרגע, למרות ההשמנה, אני לא מנסה לרדת במשקל אלא רק לא לעלות עוד. ופשוט להמנע מאכילה רגשית, מבולמוסים או מאכילת ממתקים ושאר דברים, לא מתוך רעב אמיתי אלא סתם בגלל צורך רגשי.

בשבוע שעבר כבר למדתי על עצמי שהשיטה של לאכול ארוחות קטנות כל שעתיים-שלוש לא טובה בשבילי. כבר למדתי שבשיטה הזאת אני מוצאת את עצמי רעבה כל הזמן. אז אני חוזרת להרגל של שלוש ארוחות מסודרות ביום, ככה אני שומרת על שובע לאורך זמן. הרי האכילה הרגשית כשמה כן היא, אכילה רגשית. היא לא נובעת מרעב. לעומת זאת כאשר אני מנסה לאכול ארוחות קטנות ומוצאת את עצמי רעבה, אני הולכת למה שהכי זמין לי באותו רגע – מכונת הממתקים בעבודה.

אני מזכירה לעצמי בזה להמנע מלעשות שטויות, לא לעשות דברים שיזיקו לי רק כדי לרזות. אם הגוף לא מאפשר פעילות גופנית אז לא לעשות. אני מאוד מקווה שהטיפול הפיזיותרפי שאתחיל ביום שלישי הקרוב אכן יעזור.

בינתיים אשתדל לעשות דברים אחרים שעושים לי טוב. ולא קשורים לאוכל.

יהיה בסדר

התשוקה למתוק שוב עולה בי. אני יודעת שזה לא רעב פיזי אלא רק הרגל ואולי גם הקטע שאני שוב מוטרדת מכלום. אז במקום לנשנש אני כותבת.

ביום שישי האחרון נדהמתי לראות שהגעתי למינוס ענק עד כמעט חריגה ממסגרת האשראי. לא הבנתי איך הגעתי לזה. רק כשנכנסתי לחשבון שלי דרך האינטרנט גיליתי את הטעות: צ'ק על סך 440 ש"ח הפך ל-4,400 שח בגלל טעות של הבנק כנראה. ברור לי שזאת טעות אבל עכשיו אני גם לא מצליחה להשיג את הבנק כדי לדווח להם על כך. השירות שלהם גרוע, הם כביכול אומרים "פועלים בטלפון" וכו' אבל כשאי אפשר לדבר עם בן אנוש אלא רק עם מענה ממוחשב איך אני יכולה לדווח על תקלות כאלו? מה גם שהיום ראיתי שבנוסף לכך, ירדו לי צ'קים שהם בכלל דחויים! כולל גם הצ'ק הזה עם הטעות. זאת לא פעם ראשונה שזה קורה. יכול להיות שאני אעבור בנק. בינתיים מחר אני בטח אצטרך לבזבז חצי יום עבודה כדי ללכת לשם.

בינתיים כפי שכתבתי בכותרת, אני יכולה להרגיע את עצמי שמדובר בטעות שבסוף תתוקן ובאמת שיהיה בסדר וזה לא מינוס אמיתי.

יהיה בסדר.

מתביישת

לולא הבושה לא הייתי כותבת את זה כאן, אלא בבלוג השני, זה שקוראים.

אבל אני מתביישת. אז אני כותבת את זה כאן כי חייבת לכתוב.

מדהים ההבדל בין מי שאני באינטרנט לבין מי שאני מחוץ לו. מחוץ לאינטרנט אני שותקת, לא מדברת. באינטרנט יש לי לפעמים פה יותר מדי גדול. מאחורי מסך ומקלדת אני מוצאת את עצמי אומרת מילים, יורה חיצים שלא הייתי מעזה לירות/להגיד פנים מול פנים. ולפעמים אני גם לא שמה לב למי אני מגיבה ולפעמים פוגעת אם בכוונה ואם לא בכוונה.

וכשאני מגלה את זה אני שונאת את עצמי. לא רוצה להיות אדם רע, לא רוצה לפגוע.

אז את, שאני מכירה אותך רק וירטואלית אבל מאוד מעריכה אותך מתוך ההיכרות הזאת, נראה לי שפגעתי בך. אני חוזרת וקוראת דברים שכתבתי לך לפני קצת יותר מחודש, את לא הגבת כך שאין לי מושג באמת, אבל כתבתי מילים פוגעות. ואני כל כך מתביישת בעצמי. כנראה שפגעתי בך, במקומך הייתי נפגעת.

ואלמלא הבושה, אם היה לי אומץ הייתי כותבת לך את המכתב הזה ישירות.

אבל יותר קל להסתתר בבלוג שאותו אף אחד לא קורא חוץ ממני.

מסע להבראה והחלמה

בדיוק כמו השם שבחרתי לבלוג, שאותו בחרתי כי אני רואה את החיים כמסע (שלא נגמר, כי אני מאמינה שגם המוות אינו באמת הסוף. מאמינה שיש המשכיות גם אחרי) אני מרגישה שאני נמצאת באמת במסע אינסופי כזה, שיש בו מדי פעם תחנות שבהן צריך לעצור ולהשקיע בהן יותר.

עכשיו אני נמצאת במסע כזה, שתחילה רציתי לקרוא לו מסע הרזיה, אבל ההרזיה היא רק פסיק קטן ממה שנחוץ לי. המסע הזה הוא בעצם מסע להתחברות שלי אל הגוף והנפש שלי, החלמה מכאבי הגב שאני סובלת מהם, מהאכילה הרגשית שלי, מפצעי הנפש שעוד ממשיכים לתת את אותותיהם.

אני חוזרת וקוראת את הארכיון של פורום "לרזות בראש אחר" ז"ל, הפורום שהיה בשבילי בית במשך תקופה ושמאוד אהבתי.. ולצערי נשאר ממנו היום רק ארכיון. באותה תקופה גם כן הייתי במסע כזה של הרזיה. שקלתי אז 68 ק"ג, החלטתי לנסות לרדת במשקל או לפחות לשמור עליו ולא לעלות יותר. חיפשתי קבוצת תמיכה אינטרנטית שתעזור לי בתהליך ומצאתי את הפורום הזה שאכן היה בראש אחר, שהבין שלהשמנה יש סיבות, וכל עוד לא נטפל בסיבות להשמנה, שום דיאטה לא תעבוד וההיפך: רק נשמין ממנה עוד.

אז באותה תקופה באמת עשיתי דיאטה מאוד מתונה, החלטתי שאין אצלי איסורים ואני אוכלת הכל אבל במידה. וירדתי יפה בצורה איטית ומתונה.

אבל.. באותה תקופה בכל זאת המצב הבריאותי שלי היה יותר טוב. אמנם סבלתי מכאבי גב אבל לא כמו היום. היום המצב כנראה יותר גרוע. אני משערת כך כי באותה תקופה עשיתי לא מעט פעילות גופנית, בעיקר הלכתי ברגל מהבית לעבודה ובחזרה. אם יכולתי לעשות זאת, כנראה שהמצב שלי היום יותר גרוע מאז. כך למשל לפני יומיים, בכוונה ירדתי מהאוטובוס בתחנה מרוחקת כדי לנסות ללכת ברגל. זה התברר כטעות. הגוף שלי צעק מכאבים.

מה גם שאני מגיעה למסקנה שגם אותו תהליך שסירבתי אז לקרוא לו דיאטה, בעצם היה דיאטה לכל דבר. כי מסתבר שגם דיאטה מתונה, גם גישה של "לאכול הכל במידה" זה דיאטה כל עוד לא מטפלים בגורם להשמנה. גם הגבלות בכמויות זה הגבלה. וכשלא מצאתי דרך אחרת, מקור נחמה אחר, בסופו של דבר התהליך הזה גם כן נפסק וחזרו הבולמוסים והזלילות. כתבתי על כך בפורום אז ואנשים אמרו לי, לא נורא, זאת תקופה והיא תעבור. אבל הנה, התקופה הזאת נמשכת כבר שנתיים והיא לא עוברת. וכמו בכל דיאטה יוצא שהיום אני שוקלת יותר מכמה ששקלתי אז, לפני ה"תהליך".

ואני מנסה לחזור שוב על ה"תהליך" רק שהפעם זה יותר קשה. לא רק כי אני שוקלת יותר אלא בעיקר כי היום נבצר ממני לעשות פעילות גופנית, כך שאני בספק אם בכלל אצליח לרזות בלי לסבול מהתהליך בדרך. כי בינתיים הניסיון שלי לשנות הרגלים לא ממש עולה יפה. אני מנסה לקחת פירות לעבודה במקום לנשנש ממתקים אחרים, אבל הם רק מגבירים לי את התיאבון ואת הקרייבינג למתוק האמיתי, עד שבסוף אני נשברת והולכת לקנות חטיף שוקולד מהמכונה. אני מנסה לאכול קצת לאורך כל היום (כמו שממליצים לאכול כל שעתיים-שלוש מנות קטנות במקום 3 ארוחות גדולות) אבל ככה מוצאת את עצמי רק יותר רעבה.

אולי לעת עתה אחליט באמת רק לצמצם כמויות של ממתקים, גלידות וכו' אבל לא לרמות את עצמי עם פירות וכו' שרק מגבירים את החשק לממתקים. ואולי ארד כרגע מהרעיון של לרזות, למרות שאני במצב של השמנת יתר מבחינת BMI ואסתפק רק בשמירה על הקיים, רק לא לעלות יותר.

כי לפחות כרגע אני מרגישה שאני די סובלת מהתהליך ואני יודעת שתהליך שכולל סבל, לא יעבוד, לא יחזיק מעמד הרבה זמן ורק יחמיר את המצב. אני מנסה לחשוב איך בכל זאת לבצע אותו כך שאני גם אהנה ממנו.

ולגבי כאבי הגב, בעוד פחות משבוע אני מתחילה פיזיותרפיה. מקווה שיעזור.

ואולי אחזור גם לטיפול הפסיכולוגי אחרי הפסקה של שלושה חודשים.

הבלוג לאן?

אז פתחתי אתמול את הבלוג הזה, כבר הספקתי לכתוב בו שתי רשומות ובינתיים אני רואה שאין ולו צפיה אחת. מסתבר שכאן זה לא כמו בתפוז, כאשר אני מפרסמת רשומה בתפוז, גם אם זאת רשומה מאוד סתמית וטפשית, מעצם הפרסום שלה יש צפיות, גם אם בודדות, יש צפיות. כאן, אם אני רוצה שגם יקראו את הבלוג שלי אני צריכה יותר להתאמץ בשביל זה ולהפיץ אותו באי אילו אתרים.

ובעצם עוד לא החלטתי.. אולי זאת דווקא הזדמנות לכתוב לעצמי, אולי יש איזשהו חופש בבלוג כזה שאף אחד לא קורא, לפחות בינתיים. אבל אז מה ההבדל בין זה לבין לכתוב יומן אישי במחברת? אולי ה"פרסום" של הרשומות נותן לי איזושהי אשליה או תקווה שבכל זאת מישהו כן יראה את זה. ולבלוג הזה, יש גם יתרונות נוספים על פני הבלוג התפוזי, לפחות מבחינתי: כי לבלוג בתפוז אני לא יכולה לגשת כשאני בעבודה. נכון, רצוי לעבוד כשאני בעבודה ולא לכתוב בבלוג אבל מה לעשות שלפעמים יש לי צורך עז לכתוב ואני לא יכולה לחכות עד שאגיע הביתה? וגם זה שכאן אין פרסומות, כך שזה נותן איזו תחושה נעימה שהבלוג הזה הוא שלי, תחושה כזאת של בלוג אישי, בלי יותר מדי "מסחרה".

מה שאני מחליטה לפחות נכון לעכשיו הוא לכתוב כאן לעצמי, בלי קשר אם יש צפיות או אין. ואם באיזשהו שלב אחליט "להוציא לאור" את הבלוג הזה אני בטח אמצא דרכים לפרסם אותו.

מוטרדת וחייבת לכתוב

לכתוב לפחות לעצמי.

אני גרה בדירה שכורה כבר כמעט 8 שנים, בדירה הנוכחית. כשנכנסתי לדירה אבא שלי התקין מזגן ולצורך כך עשה איזה חור בקיר, לא יודעת מה. בקיצור כבר שנים שיש נזילה מהדירה שלי לדירות של השכנים, רטיבות וכו'. שנים שמנסים לבדוק את זה ורק היום האינסטלטור גילה שזה בא מהמזגן. מה שאומר שצריך לקרות אחד משני הדברים: או שאבא שלי יתקן את העניין עוד היום (כי בעלת הדירה ממש לחוצה על זה) או שהיא תביא מישהו אחר ואנחנו נצטרך לשלם את התיקון, הוצאה של כמה אלפי שקלים.

ואני מדברת עם אבא שלי ואני לא יודעת, מצד אחד אני מבינה שקשה להתריע לו על כך מהיום להיום. מצד שני הלחץ של בעלת הדירה. ואני לא מצליחה לגרום לו להבין כמה שזה חשוב. הוא אמר שהוא יגיע אליי היום בערב רק כדי לבדוק. אבל היא לא רוצה רק לבדוק, היא רוצה שזה יתוקן היום.

אני לא יודעת למה אני מוטרדת בעצם. הרי זאת בעיה של אבא שלי. הוא התקין לי את המזגן והוא זה שאמור לשלם על הנזק. והוא ישלם. אבל זה עדיין מעיק ויושב לי על הנשמה. מרגישה את הלחץ תוך כדי כתיבה, אפילו באופן פיזי. לחץ כזה בעורף.

אני במילא מתכוונת לעזוב את הדירה כשייגמר החוזה, בעוד כארבעה חודשים. אבל עד אז יש לחץ מטורף. וזה ממש מעיק.

אני לא יודעת איך זה ייגמר, שונאת את המצב הזה שהגעתי אליו אבל אני מחליטה שבכל מקרה בפעם הבאה כשאעבור דירה אני לא נותנת לאבא שלי לעשות שום דבר בדירה הזאת.

אוף..