ואני כותבת את זה יותר ובעיקר בשביל התזכורת הזאת לעצמי. לא יודעת מה קרה לי שממצב של "אנטי דיאטה" הגעתי למצב שהוא בדיוק ההיפך, דיאטה לכל דבר, מצב שאני מרגישה שאני נמצאת במירוץ. נגד מי? נגד עצמי? הרי בניגוד לכמה אנשים בעבודה שלי אני לא עושה תחרות עם אף אחד במה שקשור להרזיה. איך קרה שאחרי ששלחתי להם מייל ובו הסברתי למה לעשות "תחרות דיאטה" זאת שטות גמורה, אני מוצאת את עצמי עכשיו במירוץ מטורף? ואיך קרה שאחרי שנבהלתי מהירידה המהירה פתאום אני לחוצה לרדת מהר למרות שאני יודעת שזה לא דבר מומלץ בכלל ולא בריא?
אני לא רוצה להיות בדיאטה. לא רוצה להרגיש אשמה על כל עוגיה שאני אוכלת ולא רוצה למהר לעשות ספורט רק כי קצת חרגתי ולא רוצה לשנוא את עצמי או את הגוף שלי.
פתאום אני מוצאת את עצמי באובססיה להישקל כמעט כל יום למרות שאני יודעת שמיום ליום לא רואים תוצאות ועדיין קשה לי להתגבר על הדחף להוציא את המשקל מהמקום ולהישקל.
ואני מוצאת את עצמי ברגשות אשם, שלא לומר שנאה עצמית כאשר אני נוגעת בגוף שלי ולא נגיעות של אהבה אלא מעין "צביטות" כאלה של יו כמה השמנתי..
זה הזמן להזכיר לעצמי את מה שכתבתי בבלוג כבר מזמן, דיאטה עושים באהבה או לא עושים בכלל. ולהזכיר לעצמי שמותר ואף רצוי להנות מהתהליך ושסבל לא מביא לתוצאות טובות. ושאפילו שהדיאטנית פרגנה לי על כך שירדתי 4 ק"ג בשלושה שבועות, לא יקרה כלום אם אני ארד גם קילו בחודש.
אני לא עושה תחרות עם אף אחד וגם לא עם עצמי. בסך הכל רוצה להיטיב עם הגוף שלי ולא להזיק לו.
זאת פשוט הייתה תזכורת כזאת לעצמי..
המסע שלא נגמר 