הזיכרון הזה חוזר שוב ושוב. וכבר עברו יותר מ-10 שנים מאז.
אני לא יודעת למה דווקא אתה מכל האנשים שפגשתי אי פעם, מכל המטפלים האחרים שהיו לי, דווקא אתה השפעת עליי כל כך. לפעמים ההשפעה שלך עליי הייתה חיובית. הרי היה לך חלק בדחיפה הזאת שנתת לי לעשות את הצעד המשמעותי הזה ולעזוב את הבית שגרתי בו.
אבל הייתה גם השפעה שלילית. הפצע הזה שהשארת אצלי, פצע שמסרב להירפא כבר יותר מ-10 שנים ושאני כל הזמן נזכרת שוב ושוב באותה סיטואציה, במילים הקשות שהטחת בי, בהתעלמות שלך מהכאב שלי אחר כך. בעיקר במה שהיה אחר כך, בעיוורון שלך כלפיי, בחירשות שלך שגרמה לך לא לשמוע אותי.
ובסליחה שמעולם לא שמעתי ממך. טוב, בעצם כן, אבל ה"סליחה" הזאת הייתה חלק מאיזשהו טקס של "סליחות" לקראת ראש השנה או יום כיפור שבו ביקשת "סליחה" מכל אחד מחברי הקבוצה, כל אחד בגלל משהו אחר. אבל זאת לא הייתה סליחה אמיתית. לפחות לא הרגשתי שזאת סליחה אמיתית.
ועכשיו כבר יותר מ-4 שנים שאני שוב לא בקשר איתך ועדיין מדי פעם הזיכרון הזה עולה ובדמיון שלי השיחות שלי איתך, שיחות שעשיתי גם במציאות אך ללא שום תוצאות.
כבר כתבתי לך אלפי מכתבים, כאלה שנשלחו וכאלה שלא. כתבתי בשמך את ההתנצלות והסליחה שמעולם לא הייתה באה ממך.
ועדיין הפצע הזה לא מרפה. עדיין הזיכרון הזה עולה שוב ושוב ושוב.
אפילו הזכרונות מהבית, מההתעללות שעברתי לא מכאיבים כך. כן, יש לי לפעמים סיוטים.. אבל לפעמים אני מרגישה שהכאב הזה שאתה הכאבת לי, גדול יותר. אולי כי ממך היו לי ציפיות. אוי, הציפיות האלה. תמיד אני אומרת שציפיות טובות רק לכריות. אך לא תמיד מיישמת את מה שאני אומרת.
הייתי רוצה לסלוח לך. אבל משום מה, למרות שאני מאוד רוצה לשכוח ולסלוח ולהניח למה שהיה. זה קשה. כבר יותר מ-10 שנים שאני לא מצליחה.
המסע שלא נגמר 