סופשבוע של זלילות

כמו כל דיאטה שסופה להישבר כך גם הדיאטה הזאת שאני עושה נשברה השבוע. יותר נכון בסוף השבוע הזה. "חגגתי" עם זלילות ואכילה רגשית.

ביום שישי בערב, אחרי שסיימתי לשמוע את תוכנית הרדיו האהובה עליי יצאתי לכיוון אבן גבירול, רציתי לראות אם הסושיה שאני אוהבת לקנות בה פתוחה. היא לא הייתה פתוחה. במקום סושי הלכתי לאכול גלידה. וזה אחרי כמה שבועות שלא אכלתי גלידה. הכמה שבועות האלה השכיחו ממני קצת את ההרגשה שאחרי. ואכלתי בשעה יחסית מאוחרת בלילה וכמובן שסבלתי מזה אחר כך במהלך הלילה כאשר כמה פעמים הייתי צריכה ללכת לשירותים.

אתמול, במהלך השבת שוב ניסיתי את מזלי בסושיה. מסתבר שהם כבר לא פתוחים בשבת, כפי שתמיד היה. ושוב במקום זה הלכתי לאכול פיצה. שוב טעות. הצרבת לא איחרה לבוא.

ואחר כך בערב, כשהייתי אצל אחותי, ישבנו וראינו כוכב נולד. אני לא יודעת מה קרה לי שפתאום אני כל כך מתרגשת מתוכניות ריאליטי שכאלה. ההתרגשות של הגמר עשתה את שלה ומצאתי את עצמי זוללת שוקולד ועוד דברים. הפעם זאת הייתה אכילה רגשית נטו. לא סתם ג'אנק פוד כי לא מצאתי משהו אחר לאכול.

במהלך הסופשבוע הזה שוב קראתי בכל מיני פורומים, כמו לרזות בראש אחר וגם בפורומים דומים, יש שם כל מיני עצות איך להמנע מאכילה רגשית. ולעשות דברים אחרים במקום זה כדי להתרגע. מציעים לבלות בחברת אנשים תומכים אבל לי אין חברה כזאת. אבא שלי הוא בטח לא חברה תומכת, גם אם הוא לא אומר שום דבר אני לא יכולה שלא להרגיש במבטים הביקורתיים שלו, כפי שלפני שבוע בערך הוא העיר לי על החולצה הצמודה שלבשתי, כאילו אין לי זכות ללבוש חולצה כזאת כי אני שמנה (הוא כמובן לא אמר את זה במילים האלה אבל הוא העיר הערה כזאת שזה היה המסר שלה) אז אתמול הוא לא העיר אבל רק הסתכל עליי במבט כזה שממש אפשר היה לראות את המילים האלה עומדות לו על קצה הלשון. האמת שאני קצת שמחה שבשבוע הקרוב אני לא הולכת לפגוש אותו כי אהיה בנופש יוגה. סוף סוף הזדמנות לנוח קצת גם מהשיגרה וגם מנוכחותו של אבא שלי.

ועכשיו אני מנסה לדחות את הדחף לאכילה רגשית באמצעות כתיבה כאן. מסתבר שהחשיפה של הבלוג הזה לא ממש הועילה לו ועדיין אף אחד לא קורא אותו. אבל יש בזה גם משהו טוב, אני יכולה לכתוב כאן יותר בחופשיות וגם לפרוק את הרגשות בכתיבה, במקום באמצעות ממתקים וג'אנק פוד.

כרגע אין הרבה מה לעשות, אני עדיין תקועה באותו מקום, בלי עבודה עם שכר נורמאלי ובטח לא עבודה מעניינת, בלי חברים וסביבה תומכת, בלי משפחה ועדיין אני צריכה למצוא בתוך כל זה דברים שעושים לי טוב. במקום לפנות לאוכל.