אני לא במירוץ

ואני כותבת את זה יותר ובעיקר בשביל התזכורת הזאת לעצמי. לא יודעת מה קרה לי שממצב של "אנטי דיאטה" הגעתי למצב שהוא בדיוק ההיפך, דיאטה לכל דבר, מצב שאני מרגישה שאני נמצאת במירוץ. נגד מי? נגד עצמי? הרי בניגוד לכמה אנשים בעבודה שלי אני לא עושה תחרות עם אף אחד במה שקשור להרזיה. איך קרה שאחרי ששלחתי להם מייל ובו הסברתי למה לעשות "תחרות דיאטה" זאת שטות גמורה, אני מוצאת את עצמי עכשיו במירוץ מטורף? ואיך קרה שאחרי שנבהלתי מהירידה המהירה פתאום אני לחוצה לרדת מהר למרות שאני יודעת שזה לא דבר מומלץ בכלל ולא בריא?

אני לא רוצה להיות בדיאטה. לא רוצה להרגיש אשמה על כל עוגיה שאני אוכלת ולא רוצה למהר לעשות ספורט רק כי קצת חרגתי ולא רוצה לשנוא את עצמי או את הגוף שלי.

פתאום אני מוצאת את עצמי באובססיה להישקל כמעט כל יום למרות שאני יודעת שמיום ליום לא רואים תוצאות ועדיין קשה לי להתגבר על הדחף להוציא את המשקל מהמקום ולהישקל.

ואני מוצאת את עצמי ברגשות אשם, שלא לומר שנאה עצמית כאשר אני נוגעת בגוף שלי ולא נגיעות של אהבה אלא מעין "צביטות" כאלה של יו כמה השמנתי..

זה הזמן להזכיר לעצמי את מה שכתבתי בבלוג כבר מזמן, דיאטה עושים באהבה או לא עושים בכלל. ולהזכיר לעצמי שמותר ואף רצוי להנות מהתהליך ושסבל לא מביא לתוצאות טובות. ושאפילו שהדיאטנית פרגנה לי על כך שירדתי 4 ק"ג בשלושה שבועות, לא יקרה כלום אם אני ארד גם קילו בחודש.

אני לא עושה תחרות עם אף אחד וגם לא עם עצמי. בסך הכל רוצה להיטיב עם הגוף שלי ולא להזיק לו.

זאת פשוט הייתה תזכורת כזאת לעצמי..

יותר מ-10 שנים

הזיכרון הזה חוזר שוב ושוב. וכבר עברו יותר מ-10 שנים מאז.

אני לא יודעת למה דווקא אתה מכל האנשים שפגשתי אי פעם, מכל המטפלים האחרים שהיו לי, דווקא אתה השפעת עליי כל כך. לפעמים ההשפעה שלך עליי הייתה חיובית. הרי היה לך חלק בדחיפה הזאת שנתת לי לעשות את הצעד המשמעותי הזה ולעזוב את הבית שגרתי בו.

אבל הייתה גם השפעה שלילית. הפצע הזה שהשארת אצלי, פצע שמסרב להירפא כבר יותר מ-10 שנים ושאני כל הזמן נזכרת שוב ושוב באותה סיטואציה, במילים הקשות שהטחת בי, בהתעלמות שלך מהכאב שלי אחר כך. בעיקר במה שהיה אחר כך, בעיוורון שלך כלפיי, בחירשות שלך שגרמה לך לא לשמוע אותי.

ובסליחה שמעולם לא שמעתי ממך. טוב, בעצם כן, אבל ה"סליחה" הזאת הייתה חלק מאיזשהו טקס של "סליחות" לקראת ראש השנה או יום כיפור שבו ביקשת "סליחה" מכל אחד מחברי הקבוצה, כל אחד בגלל משהו אחר. אבל זאת לא הייתה סליחה אמיתית. לפחות לא הרגשתי שזאת סליחה אמיתית.

ועכשיו כבר יותר מ-4 שנים שאני שוב לא בקשר איתך ועדיין מדי פעם הזיכרון הזה עולה ובדמיון שלי השיחות שלי איתך, שיחות שעשיתי גם במציאות אך ללא שום תוצאות.

כבר כתבתי לך אלפי מכתבים, כאלה שנשלחו וכאלה שלא. כתבתי בשמך את ההתנצלות והסליחה שמעולם לא הייתה באה ממך.

ועדיין הפצע הזה לא מרפה. עדיין הזיכרון הזה עולה שוב ושוב ושוב.

אפילו הזכרונות מהבית, מההתעללות שעברתי לא מכאיבים כך. כן, יש לי לפעמים סיוטים.. אבל לפעמים אני מרגישה שהכאב הזה שאתה הכאבת לי, גדול יותר. אולי כי ממך היו לי ציפיות. אוי, הציפיות האלה. תמיד אני אומרת שציפיות טובות רק לכריות. אך לא תמיד מיישמת את מה שאני אומרת.

הייתי רוצה לסלוח לך. אבל משום מה, למרות שאני מאוד רוצה לשכוח ולסלוח ולהניח למה שהיה. זה קשה. כבר יותר מ-10 שנים שאני לא מצליחה.

פריקה

אחרי הרבה זמן שלא כתבתי כאן ועם כל מגבלות המחשב והאינטרנט אני מנסה בכל זאת לכתוב כי זה המקום היחיד שיש.

המחשב החדש שלי בבית כבר עושה בעיות. היום בבוקר לא הצלחתי להתחבר לאינטרנט. חשבתי שזאת בעיה של האינטרנט ולא של המחשב עצמו אבל כשניסיתי לכבות אותו הוא לא נכבה. אז כנראה שיש בעיה עם המחשב. ואני מנסה לא להילחץ כמו שקורה לי תמיד אבל זה מלחיץ.

חוץ מזה הגב משגע אותי מכאבים. החלטתי, מכיוון שבמילא בבית יש לי בעיות עם המחשב, וכנראה שלא אוכל לגלוש באינטרנט, לנסות לחזור לשיעורי איינגר יוגה. אולי זה יעזור. למרות שנראה לי שעכשיו הכאבים כבר יותר חזקים מתקופת הכאבים הקודמת. עכשיו זה גם כאבים עזים ברגל ובכף הרגל, כאלה שלא מאפשרים לי לדרוך או ללכת בצורה נורמאלית. ובינתיים אין כל כך מה לעשות בעניין כי אני לקראת מעבר קופת חולים כך שאין זמן לעשות בדיקות ועל פיזיותרפיה בכלל אין מה לדבר. כך שאני יכולה רק לקוות שהיוגה תעזור לי למרות שיש לי קצת חששות כי יוגה יכולה גם להזיק אם לא עושים אותה נכון.

מקווה שיהיה טוב.

פרטיות

זה אולי היתרון היחיד שיש לבלוג הזה. זה שאף אחד לא קורא אותו. אז לא נכנסים לפה גם אנשים שמכירים אותי מהחיים האמיתיים.

שאלתי איזו שאלה באחד מהפורומים ב-YNET למרות שאני יודעת שאמא שלי קוראת את הפורום הזה, לא היה אכפת לי. אבל זה שהיא גם ענתה לי על השאלה זה ממש גרם לי לעצבנות כי נמאס לי שהיא חודרת לחיים שלי בכוח למרות שהיא יודעת שאני לא רוצה איתה שום קשר. עכשיו אני בעבודה ולא יכולה לכתוב בתפוז. אז אני לא יודעת אם גם בתפוז היא קוראת את ההודעות שלי, אבל שם אני יכולה לפחות להינות מהספק. כך שבעצם כשאני בעבודה אין לי שום מקום לכתוב בו, מלבד בבלוג הזה. ב-YNET זה פרוץ כי אמא שלי קוראת שם, בתפוז אי אפשר לכתוב אז מה נשאר? ואולי באמת כדאי לעשות קצת הפסקה עם הפורומים ולהתחיל בעיקר לכתוב לעצמי. קצת להתנתק מהצמידות החזקה הזאת לאינטרנט ולפורומים.

ההתרגשות והחרדות

אוקיי, אז מצאתי דייר ועכשיו מעבר הדירה בעוד שבועיים הוא כבר עובדה. אני מאוד מתרגשת ועם כל השמחה והעצב יש לי גם לא מעט חששות וחרדות מעצם המעבר. איך הוא יתבצע, מה צריך לארגן מבחינת הובלה ומתי וכו'. הדייר לא קנה את מכונת הכביסה וזה אומר שאני אצטרך להוציא אותה מהבית ואבא שלי יצטרך לקחת אותה למחסן שלו כי בדירה שאני עוברת אליה יש כבר מכונת כביסה.

וזה ממש טפשי וילדותי אבל אחת החרדות שלי היא לגבי המחשב והאינטרנט. אני לא יודעת תוך כמה זמן מרגע שאכנס לדירה יהיה לי אינטרנט. מכיוון שכבר עכשיו יש לי בעיות עם המחשב והאינטרנט בבית, אני חוששת שיהיו לי גם בעיות התחברות כשאכנס לדירה. ולכן אני חושבת שאולי כדאי לקנות מחשב כבר לפני המעבר. החשש שלי הוא, מכיוון שראש השנה מתקרב, אני חוששת שלא יהיה לי אינטרנט בחג. מילא שלא יהיה בימי החול אבל אני רוצה שיהיה לי אינטרנט בחג, שאוכל לכתוב סיכום שנה בבלוג, ולכתוב פוסט יום הולדת. (יום ההולדת שלי הוא ממש בערב ראש השנה). אני יודעת שבדירה שאני עוברת אליה יש תשתית לחיבור לאינטרנט אבל אני לא יודעת איזו תשתית זאת, של בזק או של הוט או לא יודעת מה, צריך לברר את זה ולדאוג שזה יתואם גם עם ספקי האינטרנט שלי. (בזק/נטויז'ן). אלה מחשבות של מכורת אינטרנט כבדה. מצחיק שמכל החששות זה אחד החששות הכי גדולים שלי. אבל אולי באמת אם עד המעבר כבר יהיה לי מחשב חדש, זה יפתור חלק מהחששות ובכל אופן מקווה שהעניין יסודר במהרה, אני עוברת לדירה החדשה שבועיים לפני ראש השנה, אני מניחה שזה מספיק זמן כדי לסדר את עניין האינטרנט. בכל אופן לגבי קניית מחשב אתייעץ כבר היום עם ידיד שלי שהוא מומחה בעניין.

לא שלמה עם עצמי

מישהי כתבה לי באיזשהו פורום, בהקשר הזה של המעבר דירה וחיפוש דייר, שנשמע שאני לא ממש שלמה עם המעבר. האמת שזה נכון. פתאום יש בי איזשהו צד שלא רוצה לעבור לדירה הזאת. כאילו באיזשהו מקום אני פתאום כבר לא רוצה שיימצא דייר שייקח את הדירה במקומי. ואז אני "איאלץ" לוותר על הדירה בראשון. אנשים מתקשרים אליי, שואלים על הדירה, אני כאילו צריכה לשכנע אותם שכדאי להם. ובאיזשהו מקום פתאום כבר לא בא לי לשכנע אותם ולא בא לי שהם ישתכנעו. אז אני מנסה ככה לחשוב עם עצמי, האם שווה לי באמת לעשות את כל המאמץ הזה, לחפש דייר שיבוא לדירה במקומי כדי לעבור לדירה בראשון? האם לא עדיף להישאר בדירה הנוכחית לפחות עד סוף החוזה? אני מנסה לבדוק את היתרונות והחסרונות שבכל אחת מהדירות.

הדירה בראשון – קצת יותר מרווחת אבל לא באופן משמעותי. היא קרובה לי יותר לעבודה אבל גם זה אני לא יודעת כמה משמעותי, בהתחשב בזה שאני לא רוצה לעבוד בעבודה הזאת עד הפנסיה.. היא גם קרובה יותר לאחותי. בסופי שבוע ובכלל, אוכל להגיע אליה ברגל, בלי לנסוע במוניות שירות או תחבורה ציבורית כלשהי. עוד לא פגשתי את בעל הדירה אבל הוא נשמע יותר נחמד מבעלי הדירה שלי. הבחורה שם מספרת שהוא צ'יק צ'ק מתקן ומטפל בכל בעיה שיש בדירה. אצלי בעלי הדירה לא יעשו כלום אלא אם כן אני עוזבת את הדירה. כבר שנים רדפתי אחרי בעל הדירה שיטפל ברטיבות בתקרה שלי שגרמה לצבע להתקלף. הוא לא עשה כלום בקשר לזה. כל עוד אני ממשיכה לחיות שם והצ'קים אצלם, לא אכפת להם מכלום. בדירה בראשון יש גם סיכוי שאני לא אהיה ממונה על גביית הכסף של חשבון החשמל ובעל הדירה יהיה אחראי לכך. ומבחינת רעש – האמת שאי אפשר לדעת. הבחורה אומרת שלא שומעים בכלל את השכנים. אבל גם אני לא אומרת לאנשים שבאים לראות את הדירה שהשכן בדירה הסמוכה דופק בראש עם המוזיקה שלו בפול ווליום.

והדירה הנוכחית היא בתל אביב, שזה אפשר לומר היתרון שלה. קרוב למרכז ליוגה, יש את הטיילת במרחק 5 דקות הליכה, האפשרות ללכת להצגות ולסדנאות כאשר זה קרוב יחסית והכל במרחק הליכה.

ומבחינתי, זה שאני משתמשת בריהוט שלי זה גם יתרון. בדירה שאני אמורה לעבור אליה הריהוט הוא של בעל הדירה והוא לא מוכן להוציא אותו משם. זה גם אומר שאני לא אוכל להכניס חתול לדירה כפי שרציתי, כי חתולים הורסים ריהוט.

לכאורה נראה שלדירה בראשון יש יותר יתרונות, בכל זאת, מאשר לדירה בתל אביב. אז למה אני כל כך חצויה וכל כך לא שלמה עם עצמי ולמה אני כאילו באיזשהו אופן פתאום כבר מקווה שאף אחד לא ירצה להיכנס לדירה הנוכחית שלי במקומי? אולי זה הפחד מעצם השינוי?

עוד מעט מגיעים חגים, ואני חושבת על זה שאם אעבור לראשון, פתאום אצטרך לנסוע באוטובוס למרכז ליוגה כדי לעשות שם את החגים, שעד עכשיו היה במרחק הליכה. זה גם איזשהו יתרון של הדירה בתל אביב על פני ראשון.

בכל אופן היום כבר לפחות ארבעה אנשים באים לראות את הדירה. אם מישהו מהם יחליט לקחת אז אני אעבור. אם לא, יכול להיות שאבטל את כל העניין. או שמא עוד אמשיך להתלבט..

קצת פורקת לפני תחילת עבודה

הנה יום חדש מתחיל ואני באה לעבודה בלי חשק. ממש אין לי חשק להתחיל לעבוד אבל כרגע אין ברירה. נמאס לי מהיחס המזלזל, מהשכר הנמוך, מהכל. בייחוד מזה שמתייחסים אליי כמו אל סמרטוט. בייחוד היא, שלא מתייחסת למיילים שאני שולחת לה שקשורים לעבודה ורק באה בדרישות. כולה ילדה שצעירה ממני בכך וכך שנים, לא מפעילה את הראש, מתווכחת איתי על שטויות ופשוט נמאס לי כבר, נמאס לי מזה. הרי הבטחתי לעצמי כבר מזמן שאני אף פעם לא אשאר במקום שרע לי בו. אז למה אני נשארת פה? למה להמשיך להגיע לעבודה, שעה נסיעה לכל כיוון, "לזכות" ביחס מזלזל וזה בשביל כמה פרוטות? למה אין לי את האומץ לפחות להתחיל לחפש עבודה אחרת? למה אני מחכה שיפטרו אותי? הרי זה בחיים לא יקרה.

פשוט נמאס..

דברים שעושים לי טוב

חוץ מאוכל.. דברים שעושים לי טוב בלב ובנשמה:

הליכה בטיילת של תל אביב ליד הים (גם הליכה איטית ביותר).

קריאת ספר טוב ומעורר השראה.

תרגול יוגה/מדיטציה.

כתיבה בבלוג או בפורומים. או פשוט כתיבה לעצמי.

לשמוע מוזיקה ולשיר.

ללכת להצגה טובה.

זה מה שעולה לי.

ובעוד יומיים – נופש יוגה. דבר טוב כשלעצמו. 🙂

סופשבוע של זלילות

כמו כל דיאטה שסופה להישבר כך גם הדיאטה הזאת שאני עושה נשברה השבוע. יותר נכון בסוף השבוע הזה. "חגגתי" עם זלילות ואכילה רגשית.

ביום שישי בערב, אחרי שסיימתי לשמוע את תוכנית הרדיו האהובה עליי יצאתי לכיוון אבן גבירול, רציתי לראות אם הסושיה שאני אוהבת לקנות בה פתוחה. היא לא הייתה פתוחה. במקום סושי הלכתי לאכול גלידה. וזה אחרי כמה שבועות שלא אכלתי גלידה. הכמה שבועות האלה השכיחו ממני קצת את ההרגשה שאחרי. ואכלתי בשעה יחסית מאוחרת בלילה וכמובן שסבלתי מזה אחר כך במהלך הלילה כאשר כמה פעמים הייתי צריכה ללכת לשירותים.

אתמול, במהלך השבת שוב ניסיתי את מזלי בסושיה. מסתבר שהם כבר לא פתוחים בשבת, כפי שתמיד היה. ושוב במקום זה הלכתי לאכול פיצה. שוב טעות. הצרבת לא איחרה לבוא.

ואחר כך בערב, כשהייתי אצל אחותי, ישבנו וראינו כוכב נולד. אני לא יודעת מה קרה לי שפתאום אני כל כך מתרגשת מתוכניות ריאליטי שכאלה. ההתרגשות של הגמר עשתה את שלה ומצאתי את עצמי זוללת שוקולד ועוד דברים. הפעם זאת הייתה אכילה רגשית נטו. לא סתם ג'אנק פוד כי לא מצאתי משהו אחר לאכול.

במהלך הסופשבוע הזה שוב קראתי בכל מיני פורומים, כמו לרזות בראש אחר וגם בפורומים דומים, יש שם כל מיני עצות איך להמנע מאכילה רגשית. ולעשות דברים אחרים במקום זה כדי להתרגע. מציעים לבלות בחברת אנשים תומכים אבל לי אין חברה כזאת. אבא שלי הוא בטח לא חברה תומכת, גם אם הוא לא אומר שום דבר אני לא יכולה שלא להרגיש במבטים הביקורתיים שלו, כפי שלפני שבוע בערך הוא העיר לי על החולצה הצמודה שלבשתי, כאילו אין לי זכות ללבוש חולצה כזאת כי אני שמנה (הוא כמובן לא אמר את זה במילים האלה אבל הוא העיר הערה כזאת שזה היה המסר שלה) אז אתמול הוא לא העיר אבל רק הסתכל עליי במבט כזה שממש אפשר היה לראות את המילים האלה עומדות לו על קצה הלשון. האמת שאני קצת שמחה שבשבוע הקרוב אני לא הולכת לפגוש אותו כי אהיה בנופש יוגה. סוף סוף הזדמנות לנוח קצת גם מהשיגרה וגם מנוכחותו של אבא שלי.

ועכשיו אני מנסה לדחות את הדחף לאכילה רגשית באמצעות כתיבה כאן. מסתבר שהחשיפה של הבלוג הזה לא ממש הועילה לו ועדיין אף אחד לא קורא אותו. אבל יש בזה גם משהו טוב, אני יכולה לכתוב כאן יותר בחופשיות וגם לפרוק את הרגשות בכתיבה, במקום באמצעות ממתקים וג'אנק פוד.

כרגע אין הרבה מה לעשות, אני עדיין תקועה באותו מקום, בלי עבודה עם שכר נורמאלי ובטח לא עבודה מעניינת, בלי חברים וסביבה תומכת, בלי משפחה ועדיין אני צריכה למצוא בתוך כל זה דברים שעושים לי טוב. במקום לפנות לאוכל.

בוקר יום חמישי

פעם ראשונה שאני כותבת פה אחרי שחשפתי את הבלוג והוצאתי אותו לאוויר העולם. מעכשיו הכתיבה בוודאי תהיה קצת שונה, כאשר אני יודעת שיש לו כבר קהל קוראים, גם אם מצומצם.

אני מתחילה עכשיו יום עבודה נוסף. יחד עם כל הבאסה מהעבודה הזאת יש גם איזו תחושת הקלה, שזה לא רק יום חמישי וסוף השבוע, אני גם יוצאת מוקדם מהרגיל בשביל טיפול פיזיותרפיה שיש לי בשעה 15:30. מאוד מקווה שאחרי הטיפול אצליח להגיע גם לשיעור היוגה. אלה שני דברים שבעצם נעשים לאותה מטרה, שחרור מכאבי הגב שלי. והאמת אני קצת חוששת שמא גם החודש אני לא אצליח לנצל היטב את המנוי שעשיתי במרכז לאיינגר יוגה. רוב טיפולי הפיזיותרפיה מתנגשים עם הימים והשעות של היוגה. ואני חושבת אולי בכל זאת לנסות להזיז את הטיפולים או להפסיק בכלל ולהתמקד רק ביוגה. כי לפחות בשני הטיפולים האחרונים שהייתי בהם לא הרגשתי הקלה ולהיפך, גם אחרי הטיפול האחרון של הפיזיותרפיה הרגשתי אפילו יותר כאבים. כך שאם שני הדברים במילא נעשים לאותה מטרה אולי באמת כדאי להתמקד ביוגה. אני אנסה לבדוק היום במכון הפיזיותרפיה את האפשרות להזיז או להקדים את השעה בטיפולים הבאים.

ובשבוע הבא גם מחכה לי שבוע עבודה קצר כי ביום רביעי אני כבר יוצאת לנופש היוגה שאני כל כך מחכה לו. אני די מתרגשת לא רק בגלל עצם הנופש אלא כי הוא יהיה במקום שאף פעם לא הייתי בו ורק שמעתי עליו דברים טובים, מדובר בקיבוץ ענבר בגליל. הפעם, בניגוד לנופשים הקודמים שהיו בקיבוץ הראל, הנגישות לקיבוץ ענבר היא הרבה יותר מסובכת. אני מאוד מקווה שאצליח למצוא טרמפ לשם, אחרת זה סיפור לא פשוט להגיע לשם בתחבורה ציבורית בייחוד כשמדובר במקום שאני לא מכירה, אי שם בגליל. אבל אני מאמינה שכן אמצא טרמפ בסוף.

אתמול כתבתי בבלוג שלי בתפוז רשומה מיואשת מהמחשב ומזה שאני כל הזמן דוחה את הקניה שלו. באורח פלא אחר כך המודם היה מחובר לאינטרנט משעות הערב עד היום בבוקר. מקרה נדיר ויוצא דופן. בדר"כ הוא מתנתק אחרי 5 דקות במקרה הטוב. ואני חושבת מחר, ביום שישי ללכת להחליף את המודם אבל ממש לא בטוחה שזה יעזור, הרי כל המחשב כבר גוסס ולא רק המודם. אפילו חשבתי כבר לבטל את כל המנויים על הבלוגים שיש לי בתפוז כי אני במילא לא מצליחה להגיע לקרוא אותם. בקושי מצליחה לפרסם בבלוג שלי בתפוז. (גם אם על פניו זה לא נראה ככה כי אני מפרסמת שם כמעט כל יום אבל זה עולה לי במאמץ רב, כפי שכתבתי כבר שם).

ולגבי היום, מקווה שיעבור מהר ובטוב. באמת מאוד מקווה להגיע לשיעור היוגה אחרי הפיזיותרפיה ואם אגיע שיעבור טוב.

זהו לבינתיים.